למה אנחנו “מענים” את התנורים שלנו במעבדה – כדי שהם לא יקרסו בזמן השימוש
אם אתם מתקינים תנורי אינפרא-אדום בחדר אמבטיה או במקום אחר, אתם יודעים מה צפוי. למעשה, התנורים האלה נמצאים ב”אזור מלחמה” של אדים ולחות. אפשר היה פשוט להסתמך על הערכי IP המופיעים במפרט הטכני, אך כל מי שעובד בשטח יודע שנייר לא יכול למנוע מהתנור להתקלקל כבר לאחר שישה חודשים. לכן אנחנו מבצעים בדיקות של עמידות בתנאי לחות גבוהה. במילים פשוטות: אנחנו מנסים להרוס אותם.
הדרך הסמויה שבה הלחות הורסת את התנורים
לא תמיד זה המים הרבים שגורמים לנזק – זו האדים. כשהתנור חם, הלחות יכולה לחדור דרך החוסמים שלו באמצעות תופעה שנקראת פעולה קפילרית. כשהלחות מגיעה לקצוות התנור, היא מתחילה לפגוע במתכת. נוצרת חמצון, החלקים נהרסים, ופתאום יש לנו תנור שלא עובד יותר. כדי למנוע זאת, אנחנו מחשיפים את התנורים לחום קיצוני וללחות גבוהה. בצורה כזו אנחנו גורמים להרס התנורים במהירות. אם החוסמים חלשים במקצת, הבדיקה תגלה זאת.
הבעיה שנוצרת בגלל “הנשימה” של המכשיר
הבעיה הגדולה ביותר היא במקום שבו החוטים נפגשים עם הנורה – זו אזור הסכנה. אנחנו משתמשים בחוסמים מיוחדים ובמעטפות מיוחדות כדי למנוע את חדירת המים. אך יש בעיה: החומרים מתרחבים כשהם חמים ומצטמצמים כשהם קרים. אם המעטפה מתעוותת או שהחוסמים נשברים, הלחות יכולה לחדור פנימה. אנחנו עוקבים בקפידה אחר עמידות החומרים בפני לחות. ברגע שהעמידות יורדת, התנור כבר לא עובד. אנחנו לא שולחים אותו ללקוח.
הפשרה האמיתית
העניין עם העמידות בפני מים הוא שאי אפשר לקבל הכל. אם נחסום את התנור יותר מדי, נגרום לחום להישאר בתוך המכשיר יחד עם הרכיבים האלקטרוניים. זו בעיה שצריך לפתור. לכן חשוב מאוד שיהיה זרימת אוויר טובה. אם ההתקנה אינה כוללת אוורור, אפילו התנור העמיד ביותר עלול להתחמם יותר מדי ולגרום לכיבוי עצמי שלו. אנחנו עושים את כל זה כי אנחנו שונאים את הצורך לשלוח תנורים פגום ללקוחות. עדיף לנו להרוס מאה תנורים במעבדה שלנו, מאשר שתנור אחד יקרוס בחצר של הלקוח.